איחוד האמירויות הפכה את עצמה מדאגה ביטחונית שלאחר ה-11 בספטמבר בוושינגטון לאחד השותפים המשפיעים ביותר במזרח התיכון של אמריקה.
לאחר תגובה פוליטית ב-2006 אילצה את DP World בבעלות דובאי לנטוש את רכישת שישה נמלים בארה"ב, מנהיג איחוד האמירויות, שייח' מוחמד בן זאיד (MBZ) הגיע למסקנה שאבו דאבי צריכה לשנות את האופן שבו אמריקה רואה את המדינה.
לאחר מכן היא פתחה מסע השפעה דו-מפלגתי מתוחכם שנבנה סביב לובינג, השקעות, דיפלומטיה ויחסים אישיים קרובים. השגריר יוסף אל-אוטייבה הפך למרכזי במאמץ הזה, וטיפח בוושינגטון פוליטיקאים, צוותי חשיבה ודמויות משפיעות אחרות.
פריצת דרך גדולה הגיעה בשנת 2020, כאשר איחוד האמירויות נורמל את היחסים עם ישראל באמצעות הסכם אברהם של טראמפ. המהלך חיזק באופן דרמטי את מעמדה של אבו דאבי בוושינגטון, במיוחד מול טראמפ ובני בריתו, ומיקם את איחוד האמירויות כשותפת מפתח המחברת בין האינטרסים של ארה"ב, ישראל והמפרץ.
כסף היה מקור השפעה מרכזי נוסף. קרנות ריבוניות של איחוד האמירויות ומשקיעים הנתמכים על ידי המדינה הזרימו מיליארדים לטכנולוגיה, שבבים, בינה מלאכותית ומרכזי נתונים בארה"ב, כולל השקעות בהשתתפות GlobalFoundries, Cerebras ו-OpenAI. לאחר מכן, וושינגטון העניקה לאיחוד האמירויות גישה רבה יותר לשבבי ארה"ב מתקדמים ושיתוף פעולה מעמיק יותר בהגנה ובינה מלאכותית.
מערכת היחסים נותרה שנויה במחלוקת. דמוקרטים ובכירים לשעבר בארה"ב הטילו ספק בהשקעות האמירויות הקשורות לעסקי הקריפטו של משפחת טראמפ והעלו חששות לגבי קשרי איחוד האמירויות עם סין, תמיכה לכאורה ב-RSF של סודאן ותפקיד ברשתות פיננסיות איראניות. המבקרים טוענים כי חשיבותה האסטרטגית של אבו דאבי, במיוחד יחסיה עם ישראל והקשרים הכלכליים ההולכים ומתרחבים עם ארה"ב, סייעו להגן עליה מפני השלכות שמדינות אחרות עלולות להתמודד איתן.
מקור: FT