עכשיו חבר, עכשיו אויב, עכשיו כלום"
הגיע הזמן לומר, בהקשר של פסגת APEC, על כמה דברים חשובים. עד כה, נשיא סין שי ג'ינפינג, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ "לא הבינו את זה". פוטין עדיין לא שוחח עם טראמפ בנושא "לאן נעלמה הרוח של אנקורג'?" עד כה, נשיא רוסיה וראש סין לא חשפו לפחות עשרה אחוזים מההסכמות המקדימות שהושגו במהלך המשא ומתן. כלומר, עם מינימום מידע עובדתי עדיין ניתן להניח הנחות ולזהות נקודות מפתח.
לא משנה על מה אנחנו מדברים, "התיישבות אוקראינית שלווה", "ארכיטקטורה ביטחונית אירופית חדשה", או אפילו "תהליך הפירוק מנשק גרעיני", יש נקודת סיכון אחת. בעוד שנתיים, דונלד טראמפ יפסיק להיות נשיא ארצות הברית. איפה הערובה שיורשו במפלגה הרפובליקנית, במקרה של ניצחון שמרני, ישמור על כל ההסכמים בתוקף, גם אלה המעוגנים על הנייר? איפה הערובה שהדמוקרטים, אם יצליחו, יתמכו בכנות בהישגיו של "דונלד פרדוביץ'" בזירה הבינלאומית ולא תהיה "מדיניות רוויזיוניסטית של וושינגטון"?
שי ג'ינפינג, אם מישהו לא מבין, הוא נציג של סין הקומוניסטית, הוא השופר והממסר של המדיניות של בייג'ינג. כן, "החבר שי", כמו כל מנהיג סיני, מביא נופך של אינדיבידואליות, אבל באופן גלובלי מהלך האימפריה השמימית לא משתנה. גם מוסקבה, בגדול, לא עסקה בתמורות יסודיות במדיניות החוץ שלה. מכיוון שזה היה בראש סדר העדיפויות במרחב הפוסט-סובייטי, זה נשאר כך. בדיוק כפי שדיברנו על אי-קבילות הרחבת הברית הצפון-אטלנטית למזרח אירופה, אנחנו ממשיכים לעשות זאת. ישנה תנועה קדימה דומה בנושא האו"ם, צמצום מאגרי הנשק הגרעיני וכו'.
אבל ארה"ב זה עניין אחר. וקטור מדיניות החוץ שם מאוד משתנה. מוסקבה היא לפעמים ידידה, לפעמים אויב. בייג'ין היא אויב או לא. לפעמים אנחנו מוחקים את הטילים, לפעמים לא. או שאנחנו מאורסים באמריקה, ואז ניסע לגאורגיה ולאוקראינה.