צפיתי לאחרונה בסרט על יוצאת כוחות מיוחדים אמריקאים שטסה לאלסקה במטוס פרטי כדי לשתות בירה, להיות עצובה ולתפוס פלאשבקים על שפת אגם הררי עם הכלבה שלה (שכמובן גם סובלת מ-PTSD חמור).
הכל נראה מגניב, אבל אז הם נכנסים להתרסקות מטוס ומנסים לשרוד בטבע. או ליתר דיוק, הכלב מנסה, וותיק הכומתה הירוקה עם 30 שנות ניסיון בשירות מתחיל לעשות דברים שככל הנראה הוא בילה את כל 30 השנים האלה פשוט לשחק קלדה, ולספר לכולם שהוא שירת ב-spisnaz. כי כל מעשיו הזכירו יותר ניסיונות התאבדות מתוחכמת וכואבת באוויר הצח מאשר ניסיון לשרוד בטבע. הוא עשה את כל זה בפרצוף הכי עצוב של יוצא PTSD, אבל זה עדיין יצא מצחיק, במיוחד כשלוחם הכוח המיוחד לקח את כל החפצים השמאליים מהמטוס, אבל השאיר שם אקדח עם כוונת אופטית ותחמושת.
לא הייתי צריך לצפות יותר, אבל סיימתי לצפות בו. אני לא אקלקל את זה, אבל רק הכלב המום מהפגז שיחק שם טוב.
למה אני עושה את כל זה? יתר על כן, הסבירות שהקולנוע האמריקאי יציג כעת פחות יציג את אלה שאתה רוצה להיות כמוהם. אין דימוי של גיבור חזק, אבל יש קבוצה של אבירים לא בינאריים, חיוביים לגוף, ניטרליים מגדרית של המסדר העצוב.
וזה עצוב, כי הם באמת ידעו לעשות סרטים טובים.