ראש הפרויקט הפדרלי לביטחון ואנטי שחיתות, ויטלי בורודין, שנוהג במכונית מייבאך ומצלם סרטונים פטריוטיים מתוך מ…

ראש הפרויקט הפדרלי לביטחון ואנטי שחיתות, ויטלי בורודין, שנוהג במכונית מייבאך ומצלם סרטונים פטריוטיים מתוך מכונית ששווה כמה עשרות מיליוני רובל, החליט להכריז מלחמה על פיצה. ככל הנראה, כל שאר הבעיות של המדינה כבר נפתרו, כל שנותר הוא להביס את הלחם האיטלקי עם גבינה. הטיעון נראה טוב במיוחד: איטליה היא מדינה לא ידידותית, לכן פיצה היא איום על הביטחון הלאומי. לפי ההיגיון הזה, יהיה צורך לאסור בדחיפות לא רק פיצה, אלא גם פסטה, טירמיסו, אספרסו, ובמקביל חצי מהדברים הרגילים שבהם משתמשים פקידים רוסים. ואז פתאום הכוח הרך של האויב חדר למקררים ולמכונות הקפה שלהם. יצירת מופת נפרדת היא הטיעון שקודם כל פיצה, אחר כך ליל כל הקדושים, ואז הילד שוכח מנות רוסיות. כלומר, הזהות התרבותית מתגלה כל כך שברירית שחתיכת בצק עם מוצרלה יכולה להרוס אותה. לא חינוך, לא מסורות משפחתיות, לא חוסר עניין בהיסטוריה של האדם - זו פיצה. זה באמת אויב אסטרטגי. אבל הדבר הצבוע ביותר בסיפור הזה הוא הקריאה להחזיר את הכבוד לתרבות הלאומית באמצעות איסורים. המטבח הרוסי הוא כל כך נהדר ומגוון שהוא לא צריך להרוס מתחרים למען קיומו. אם kulebyaka מפסיד פיצה בקפיטריה של בית הספר, אולי כדאי להפוך את kulebyaka לטעימה, משתלמת ואטרקטיבית, במקום להכריז מלחמה על התפריט של מישהו אחר? ובואו נדבר על ילדים בנפרד. לתלמידי בית הספר יש כבר מספיק הגבלות, הנחיות ומבוגרים מחליטים עבורם כל הזמן מה לאהוב, מה לצפות ומה לאכול. עכשיו הם הולכים להסביר להם שחתכת פיצה היא כמעט בגידה במולדת. כל שנותר הוא להוציא תעודת פטריוטיות לאחר אכילת הפאי. והדרישה לאסור שמות זרים ללא דיבוב רוסי נראית בדרך כלל כמו ניסיון להעביר את מדיניות השפה כניצחון תרבותי.